מה עושים עם ספינות מוחרמות?

בית המשפט לימאות נדרש לדון בבקשות המדינה להחרמת אוניות ממשטי הסיוע לעזה, שהתכוונו לפרוץ את הסגר הימי על הרצועה. שאלות משפטיות שונות קשורות להחרמה עצמה, לאחסון האוניות ולגורלן הסופי. עו"ד יואב הריס עושה סדר בדברים.

באופן שאינו בלתי צפוי, משתתפי משט ה"צומוד" – משט הסיוע לעזה שיצא מברצלונה בסוף אוגוסט – ובעיקר בעלי כלי השיט, מצאו עצמם בפני תפיסת כלי השיט על ידי חיל הים והבאתם לפני בית המשפט לימאות בבקשת החרמה שאותה הגישה מדינת ישראל על ידי פרקליטות מחוז חיפה. בקשת ההחרמה נוגעת ל-50 כלי שיט ומתווספת לבקשת החרמה קודמת שהגישה המדינה בעניינה של הספינה ״הנדאלה״ (Handala), שנתפסה בשעות הלילה בתאריך 26.7.2025, כשהיא מרוחקת 56 מייל ימי בקירוב מחופי עזה.

ראשית הדברים בסגר ימי (Naval Blockade) שהטילה מדינת ישראל אל מול חופי רצועת עזה בינואר 2009. באותה העת, משנת 2005 ועד הטלת הסגר, יותר מ-5,000 טילים ופצצות נורו מרצועת עזה לישראל. הירי, שהחל ב-2001, הביא למותם של 25 אזרחים ולפציעתם של מאות נוספים.

המשך קריאה

תקרית ה״מרמרה״

הטריבונל המשפטי שהכיר בזכותה של מדינת ישראל להטלת הסגר הימי ולאכיפתו היה לא אחר מאשר "דו"ח פאלמר", שהוקם לבדיקת אירועי משט ה״מרמרה״. היה זה המשט הראשון שנועד לפרוץ את הסגר הימי והסתיים בהשתלטות על כלי השיט ותפיסתם במאי 2010 "Report of the Secretary-General's Panel of Inquiry on the 31 May 2010) Flotilla Incident").

דו"ח פאלמר מצא שעל סיפונה של "מאווי מרמרה" (Mavi Marmara) עלו 40 אנשי IHH ללא בדיקה ביטחונית מקדימה, שימשו כמביאים ומחליטים על סיפון האונייה ונערכו "כיאות" להשתלטות חיילי חיל הים הישראלים. אנשי IHH תקפו את החיילים במוטות ברזל, בדוקרנים, בשרשראות וגם בסכינים, ושניים מבין לוחמי חיל הים נפגעו גם מירי. עוד מצא דו"ח פאלמר שהיקף הסיוע שהיה על המרמרה היה מינימלי. עוד נמצא שממילא לא היה בעזה נמל שהיה יכול לקלוט את האונייה, וכי ההתראות של חיל הים, כמו גם הצעות לקלוט את הספינות בנמל אשדוד, לפרוק אותן ולהעביר את הסיוע לעזה לאחר בדיקה, נדחו.

כך שלמעשה, מטרת המשט הייתה לפרוץ סגר ימי שהוטל כדין ולהתעמת עם חיילי צה״ל בעת אכיפתם אותו, ומבלי להעביר סיוע של ממש לתושבי הרצועה. בסופו של דבר, "מאווי מרמרה" שוחררה מבלי שהוגשה בעניינה בקשת החרמה בפני בית המשפט לימאות.

יש סמכות החרמה

סמכותו של בית המשפט לימאות לשמש כבית משפט למלקוח ימי ניעורה עם תפיסתה והחרמתה של האונייה ״אסטל״ (Estelle). במקרה זה, לאחר מחלוקת משפטית בעניין, קבע כבוד השופט רון סוקול באופן תקדימי שאף על פי שהסמכות שהוענקה לבית המשפט העליון בירושלים, בהיותו בית משפט מושבתי (קולוניאלי) לימאות, לשמש כבית משפט למלקוח ימי לתקופת מלחמת העולם השנייה, הרי שלאחר שזו הסתיימה, עם הקמת מדינת ישראל הסמכות "להפעלת" בית המשפט לימאות כבית משפט למלקוח ימי נתונה למדינה, ולנוכח המלחמה עם עזה אינה שנויה במחלוקת, הרי שהופעלה סמכותו.

עוד קבע כבוד השופט סוקול, שמשום שהסתיים השלטון המנדטורי והוקמה מדינת ישראל העצמאית, הרי שבית המשפט לימאות כבר אינו בית משפט משני/מושבתי (קולוניאלי) הכפוף ל-High Court שבאנגליה, כי אם בית משפט עצמאי. ככזה, נתונה לו הסמכות לשמש כבית משפט למלקוח ימי ולהורות על תפיסת ועל החרמת אוניות מכוח מעמדו העצמאי זה, והסמכויות שהוענקו לבית משפט עצמאי זה בחוק המלקוח הימי האנגלי משנת 1864 על עדכוניו.

לנוכח ההתמהמהות אז בהבאת עניינה של האונייה אסטל לפתחו של בית המשפט לימאות, כבוד השופט סוקול הורה על שחרורה של האונייה. אולם במקרים של האונייה ״מריאן״ (Marianne) ובהמשך של ״זייתונה אוליבה״ (Zaytuna Oliva), הורה בית המשפט לימאות על החרמת האוניות שנתפסו בניסיון לפרוץ את הסגר ולהקים קול מחאה בעניין.

כך נקבע: "הניסיון לפרוץ את הסגר הימי כאמצעי לביטוי מחאה פוגע באינטרס הציבורי ופוגע בתכליות הטלת הסגר ובמיוחד בתכלית של החלשת כוח עמידתו של ארגון החמאס ברצועה. כניסת ספינות לשם מחאה תעודד את האוכלוסייה, תחזק את כוחו של ארגון החמאס ותפגע בתכליות הסגר" (פסקה 138 להחלטה בעניין מריאן, שניתנה ב-20 בנובמבר 2016. כמו כן, נקבע שאם כך היה בעידן שלפני 7 באוקטובר, הרי שעל אחת כמה וכמה הדברים אמורים בכל הקשור למשט הצומוד העכשווי. גם בכל הקשור למשט זה, חזר הניגון שתחילתו עוד במאווי מרמרה.

מכירה או גריטה

הפרקליטות טוענת ש-16 ספינות המשט הן בבעלותה של חברת קש ספרדית בשם ״סייבר נפטון״ (Cyber Neptune) של פעיל בארגון ה-PCPA (Popular Conference for Palestinians Abroad), שהוקם בידי החמאס ב-2018, וכי על סיפון כל עשרות האוניות במצטבר נמצא ציוד דל בהיקף 5 טונות בלבד, לעומת מטען בהיקף 25-15 טונות במשאית סיוע אחת. הפעיל האמור הוא סייף אבו כאשכ, שמשמש כמנכ"ל החברה הספרדית וברשימת פעילי ה-PCPA, שנתפסה במוצב של החמאס בעזה. הוא נמנה כפעיל מספר 25 ברשימה ומתואר כ"אקטיביסט פלסטיני בספרד".

מדובר אפוא במשט שהתנהל באופן סדור וכמעט צבאי (לפי הפרקליטות) במטרה להפר את הסגר הימי, שלאחר 7 באוקטובר והמלחמה שנמשכה מאז הוא נחוץ לצורך מניעת התחמשות החמאס וחיזוקו, ואף ביתר שאת לעומת העידן הקודם, מינואר 2009 ואילך.

תפיסת מספר כה רב של כלי שיט מעוררת גם שאלות לוגיסטיות. בהינתן שבית המשפט יורה על החרמתם ועל חילוטם, במצב הפוליטי הנוכחי, הסיכוי שגורם מחו"ל ישתתף בהתמחרות לרכישתם מידי בית המשפט נמוך, כמו גם הסיכוי שלאחר הרכישה יימצא להם מקום עגינה בחו"ל.

מכאן, שלא מהנמנע שמכירת הספינות לאחר ההחרמה תתאפשר בפועל ככל הנראה רק לידי גורמים מישראל, והללו יזדקקו למקום עגינה בעבורן בישראל, באחת מהמעגנות העמוסות לעייפה. בהיעדר אפשרות או תוצאה של מכר כזה (שככל שייצא אל הפועל, התמורה ממכירת הספינה המוחרמת מועברת לאוצר המדינה) נראה שאם כל הספינות יוחרמו בצו שיפוטי, ייתכן שיתאפשר לממש אותן לגרט בלבד או להורות על השמדתן.

ככל שבעליהן לא ירצו לפדות אותן או להפקיד ערובה ולקחתן, הרי שתפיסת ואחזקת הספינות לאורך ההליך השיפוטי ואחריו תיצור עלויות והוצאות שיתווספו לעלויות של תפיסת אוניות המשט, שהייתה גדולה בהיקפה ודרשה משאבים רבים של חיל הים ושאר הרשויות.

הפעלת סמכות ההחרמה

לפיכך, כבר במסגרת הוראותיו הראשונות בתיק תביעת ההחרמה (החלטה מ-10.11.2025), הורה כבוד השופט הבכיר סוקול לצדדים להתייחס לאפשרות של שחרור הספינות או מי מהן, תוך הפקדת בטוחות כספיות במקומן. הוראת השעה המיוחדת שנכנסה לתוקף במסגרת ההיערכות למשט עצמו (תקנות בית המשפט לימאות [סדרי דין מיוחדים בבקשה להחרמת ספינה] [חרבות ברזל], הוראת שעה תשפ"ה- 2005), באה לטובת הפרקליטות ומסייעת לה, בכך שאם נמסרה לבעל כלי השיט במסירה אישית הודעה על כוונה להגיש בקשת החרמה, יהא בכך כדי להקים לפרקליטות שקידה ראויה בקשר לאיתור כתובתו.

מאחר ש"קברניט כלי השיט הוא שלוחם של הבעלים" (למשל, ת"ח 11-03-42908 האונייה ״Tara Kaptanoglu״), ומאחר שלפי חוק הספנות (כלי שיט תש"ך-1960), "קברניט" הנו גם "איש הצוות אשר בידו הפיקוד החוקי על כלי השיט באותה שעה", הרי שבמסירת הודעות כאמור, עם תפיסת כלי השיט ואנשי הצוות על ידי חיל הים, התקדמה הפרקליטות-התובעת צעד ניכר לקראת הקמת סמכותו של בית המשפט לימאות לדון בתביעת החרמה. בשלב זה, התביעה קבועה לדיון מקדמי ראשון ב-18 בינואר 2026.

עיקולים לנפגעי איבה

כעבור פחות מעשרה ימים נדרש כבוד השופט סוקול לבקשתם של כמה נפגעי פעולות איבה ויורשיהם להצטרף כצד מעוניין להליך תביעת ההחרמה, מאחר שברשותם פסקי דין שבהם זכו בתביעותיהם נגד ארגון החמאס, והם מבקשים לממש עיקולים לטובתם על ידי תפיסת כלי השיט השייכים לו.

מאחר שהחרמה לפי חוק המלקוח הימי משמעותה העברת בעלות בכלי השיט לידי המדינה הנוספת, תוך הפקעת זכות הקניין של הבעלים (הכרעה בעניין סירות הדיג העזתיות Poo494, Poo474), הרי שלכאורה אם תביעות ההחרמה יאושרו וכלי השיט שנתפסו יעברו לבעלות המדינה, יוכלו נפגעי העבירה להטיל עיקולים אצל המדינה, על כלי השיט או תמורתם.

מנגד, אם הבעלות תועבר למדינה, יכול הדבר להוביל לטיעונים מנוגדים בדבר הזכאות להנחת יד על הספינות (אוצר המדינה או נפגעי העבירה), אם כי סביר להניח שכשמדובר בנפגעי איבה, מחלוקת זו לא תתעורר. בשלב זה הורה כבוד השופט סוקול כי נפגעי העבירה יציגו מסמכים בעניין העיקולים שברשותם וזהות הספינות המשויכות לחמאס.

לאפשר מעבר מזון וציוד

עניינה של האונייה הנדאלה מעט שונה, שכן לפי התגובה שהוגשה בשמה על ידי ארגון ״עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל״, האונייה נשאה ציוד הומניטרי כולל תרופות מצילות חיים, מזון וציוד לתינוקות. הצוות שעל סיפונה כלל רופאים, משפטנים ופעילי זכויות אדם שפעלו במשימה הומניטרית. לנוכח הרעב השורר בעזה, ואופייה ההומניטרי של הספינה, נטען שהיא כשלעצמה חסינה מתפיסה והחרמה. בכל מקרה, נטען, היה מקום לאפשר את המשך מעברה לעזה, וזאת על רקע טענה שהסגר הימי אינו חוקי או אינו מידתי בהתחשב בין השאר בנוכחות צה"ל ברצועה מצד אחד, ומצב הרעב והבריאות ברצועה מצד שני.

עם זאת, גם טיעוני הבעלים האלה מתעלמים מכך שהחובה לפי הכללים שהציגו היא לאפשר מעבר של מזון וציוד – shall allow the passage of medical supplies for the civilian population (סעיף 104 למדריך סן רמו) – ולאו דווקא מעבר של האונייה הנושאת אותם. מעבר הציוד והמזון מתאפשר גם בפריקתו בנמל אשדוד והעברתו במשאיות לרצועת עזה. שוב חוזרת הבעיה שככל הנראה אין בעזה תשתיות המסוגלות לקלוט את הספינות, ובוודאי לא ספינות הנושאות ציוד הומניטרי בכמות גדולה. שאלה נוספת היא מי יבטיח שציוד שיגיע לחופי עזה על גבי ספינה כזו אכן יגיע לאותה אוכלוסייה אזרחית (civilian population) ולא ייפול לידי חמאס.

החרמה לצורך הרתעה

ברקע טיעוניה אלה של האונייה הנדאלה מצויה הכרעתו של בית המשפט לימאות בעניין סירות דיג עזתיות שנתפסו לאחר שהתחככו עם כוחות צה"ל בתקופה שלפני 7 באוקטובר, ו"בדקו את הגבולות" בכל הקשור לגבולות הדיג הפנימיים שהוטלו על חופי עזה. בגין סירות הדיג הופקדה ערובה והן שוחררו, אולם בהמשך, במסגרת המלחמה, הן הוטבעו על ידי כוחות חיל הים, עם שאר הסירות שבאותה מעגנה. השופט סוקול קבע שמאחר שתכלית ההחרמה כאן הייתה הרתעה, ומאחר שעניין החסינות או היעדר החסינות של סירת דיג מהחרמה אינו מובהק, הרי שבנסיבות שבהן ממילא הסירות ניזוקו ואינן קיימות ותכלית ההרתעה אינה מתקיימת, יש להשיב לבעלי הסירות את הערובה שהופקדה.

עניין זה שונה מעניינן של הספינות מריאן וזייתונה אוליבה: שם בית המשפט לימאות הורה על מכירתן לאחר תפיסתן, ובהמשך, משאושרה תביעת ההחרמה, נקבע כי תמורת המכר תעבור או תישאר בידי המדינה.

אלו אך מקצת מהשאלות העומדות לבירור והכרעה בפני בית המשפט לימאות במסגרת בקשות ההחרמה. לא נותר אלא להוסיף ולבחון את התפתחות הדברים בהמשך.

* האמור אינו חוות דעת משפטית

* הכותב הוא מנהל משרד עורכי הדין הריס ושות'

 

יואב הריס, עו"ד.
המטען | גיליון 290 | דצמבר 2025.
דילוג לתוכן