אכן השנים חלפו, מחיר אותה חבית שהיה בשפל עלה, וכך הגענו עד הלום כאשר חברת חשמל משלמת, על פי הפרסומים, מחיר גבוה של כ- 6 דולר ליחידת גז טבעי, מה שמניע את גל ההתייקרויות הנוכחי. הקולות הנשמעים כעת "לפתוח את ההסכם" (בין חברת החשמל למפיקות הגז) נשמעות אולי פופוליסטיות אולם סופן להיחבט אל מול הקיר המשפטי. סדר הדברים הוא שממשלת ישראל והחברות המפיקות הגיעו לשורה של הסכמות והבנות הידועות בשם "מתווה הגז". זה כולל מצדו, מצד אחד, מתן פטור לחברות המפיקות מפעילותן הכובלת על פי חוק ההגבלים העסקיים, את נוסחת חישוב מחיר מכירת יחידת הגז לחברת החשמל, התיר לייצוא והסדר המיסוי, מצד שני החברות המפיקות מחויבות על פי ההסדר לוותר על אחזקות במאגרים "כריש" ו- "תנין" אותן עליהן למכור לצד שלישי, וכן להמשיך ולפתח את המאגרים על מאות המיליונים אותם הם נדרשות להוסיף ולהשקיע לצורך כך.
חוקיות ותוקף "מתווה הגז" (שהוא לכאורה החלטת ממשלה "בלבד") נדונה באופן מעמיק ונרחב בבג"צ 4374/15 התנועה למען איכות השלטון ואח' נגד ראש ממשלת ישראל ואח'. אולם במסגרת בג"צ זה הנושא האחד והיחיד בו מצא בית המשפט העליון כנכון להתערב הוא לעניין אי כבילת שיקול דעתן של הממשלה והכנסת ל- 10 השנים הבאות ("פסקת היציבות")- מה שהוסדר בהחלטת ממשלה נוספת לעניין זה בשנת 2016. משעלה נושא נוסחת התמחור הנ"ל לדיון, התריעו כבר אז העותרות כי עצם הצמדת מחירי הגז הטבעי למחיר חבית Brent קושרת מין שאינו במינו (גז טבעי מזה ודלק גולמי מזה) וכי לנוכח העובדה כי מחירי החבית היו (אז) בשפל, הרי שמחיר הגז צפוי לעלות, כאשר כבר אז, נכון לאותה עת היה מחיר יחידת הגז מעל למחירי השוק. עוד ראוי להביא את עמדתה של אורית פרקש- הכהן, יו"ר רשות החשמל אשר טענה במכתב מיום 15.12.04 כי במקום נוסחת ההצמדה הנ"ל יש להנהיג פיקוח מחירים ובו מחיר מכירה מירבי, אולם המלצותיה אלו נדחו וזמן קצר לאחר מכן סיימה את תפקידה. אולם עמדת המדינה הייתה שיש להימנע מפיקוח על דרך קביעת מחיר מירבי, ובמצב דברים זה בו יש דעות כלכליות לכאן ולכאן, בג"צ החליט כי אין הוא מתערב בשיקול דעתה של ממשלת ישראל.
רק על מנת לסבר את האוזן, הרי נכון להיום חוזים עתידיים על חבית Brent לפברואר 2019 נוקבים במחיר של 54$ לחבית- עלייה של כ- 30% ממחיר החבית נכון לינואר 2015. הדיון המעמיק בבג"צ מיצב את מעמדו של "מתווה הגז" כ"חוזה רגולטורי"- כזה הכולל התחייבות מטעם מדינת ישראל מצד אחד והסתמכות של חברות הגז מצד שני. מכאן שכל קריאה "לפתוח" את נוסחת החישוב- אינה אלא קריאה להפר את התחייבות המדינה כלפי חברות גז, מה שלכאורה עשוי להקנות להן עילה לתביעה כספית- אשר תשוב ותגולגל על האזרחים. אם מישהו חושב שהמדובר בעניין של מה בכך, לא נותר להזכיר אלא את מסכת הבוררויות הבינלאומיות בהן מסובכת מדינת ישראל כלפי לא אחרת מאשר חברת הדלק הלאומית האיראנית (NIOC). על פי פסקי דין שוויצרים שפורסמו בעניין ושאותם סקרנו בהרחבה בעבר, על פי פסק בוררות אחד ישראל נמצאה מחויבת לשלם 1.2 מיליארד דולר כערכם נכון לשנת 2015 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ובהליך בוררות נוסף שעדיין מתנהל ככל הנראה, ישראל ניצבת בפני תביעה לתשלום 800 מיליון דולר כערכם משנת 1994.
בחזרה לעניינה של חברת החשמל, הרי שלמרבה האבסורד נראה כי לא זו בלבד שהיא משלמת תעריף גבוה עבור יחידות הגז הטבעי אותן היא רוכשת, אלא שהיא רוכשת אותן בעודף. שכן לא פחות מאשר בחודש נובמבר זה, אישר מנהל רשות הגז הטבעי במשרד האנרגיה לחברת החשמל "למכור ולשווק עודפי גז טבעי הנובעים מכך שצריכתה העצמית נמוכה מזו שנחשבה באופן סביר כדרושה לצורך פעילות הייצור שלה ולצרכיה הטבעיים". כלומר אחרי מילים אלו מסתתרת כלל הנראה העובדה הפשוטה כי "מישהו" לא חישב כראוי את כמות הגז (היקר) לו זקוקה חברת החשמל וזו ככל הנראה מחויבת על פי ההסכם עם מפיקות הגז ברכישת כמות מסוימת – שהיא עודפת. וכך "תקועה" ככל הנראה חברת החשמל עם עודפי גז יקר אותו היא רכשה ורוכשת- ומכאן פנייתה לאשר לה את מכירתם.
ההתנהלות, שלא לומר הבדיחה, במקרה הזה, היא כמובן על חשבוננו.
