התגליות ופוטנציאל הדלק והגז הטבעי שאותרו במרחב הימי הכלוא בין ישראל, קפריסין ולבנון הנם בעלי משמעות כלכלית, פוליטית ואסטרטגית לכל אחת ממדינות האזור, שהחלו לנקוט את הפעולות המדיניות הנדרשות כדי לקבל בעלות והכרה בבעלות על שדות הגז המצויים במרחב הימי שמחוץ למים הטריטוריאליים של כל אחת מהן. בימים אלה ניתן לזהות את הקו המחבר בין האינטרס האמריקאי במאגרים הבלתי מנוצלים באזור זה לבין האינטרס האמריקאי להגדיל את השפעתם בלבנון כדי להקטין את המעורבות האיראנית.
התוצאה היא סדרת מאמצים ופגישות שניתן למקם אותה בהצעת עוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון, דיוויד סאתרפילד, מ - 2018 , להסדיר את המחלוקת בין ישראל ללבנון (אשר נתקלה בסירוב לבנוני) ושיאה, כך נדמה, בסדרת הפגישות של עוזר המזכיר עם גורמים לבנוניים וישראליים. אם אכן יצליחו פגישות אלה להביא את לבנון וישראל לשולחן המו"מ תהא בכך תפנית דרמטית בעמדה הלבנונית המסורתית, המסרבת לכל מו"מ כזה עם מה שהיא מכנה ה"כוח הכובש" באזור.
ובמה הדברים אמורים? המרחב הימי הרלבנטי מוכר לפי אמנת המשפט הימי UNCLOS)) כמים הכלכליים, שלכאורה הם רצועת המים הנמתחת מרחק של 200 מייל ימי מקו החוף ( Baselines ) של כל מדינה. לפי האמנה, לכל מדינה נתונה הזכות לנצל ולהפיק לטובתה את המשאבים הטבעיים המצויים ברצועת המים הכלכליים עצמם או בקרקע ובמדף היבשתי תחתם. עוד מעניקה האמנה למדינת החוף את הסמכות ( Jurisdiction ) להקמת מתקנים ולעריכת מחקרים במים הכלכליים הקשורים לניצול זכויותיה במשאבים המצויים באזור הימי הכלכלי.
אמנת המשפט הימי מחייבת את המדינות להגיע להסכם או לפתרון של מחלוקות על שטחי מים כלכליים בתום לב וברוח של הבנה הדדית ושיתוף פעולה
האמנה מביאה בחשבון קיומן של מחלוקות בין מדינות סמוכות או בין מדינות הנמצאות זו מול זו, בקשר לקביעת שטחי המים הכלכליים השייכים לכל מדינה. במצב שכזה, מחייבת האמנה את המדינות להגיע להסכם או לפתרון בתום לב (Equitable Solution )ברוח של הבנה הדדית ושיתוף פעולה ) Spirit of Understanding and Cooperation). אם המדינות אינן מגיעות להסכמה ביניהן, הרי שהאמנה מציעה כמה מנגנוני הכרעה, כגון "פישור" ((Conciliation בוררות בינלאומית, טריבונל בינלאומי הידוע כ- ITLOS או פנייה לבית המשפט הבינלאומי לצדק – .ICJ
על רקע כל אלה, פועלים השחקנים האזוריים: טורקיה, קפריסין, לבנון וישראל, ובמזרח התיכון כמו במזרח התיכון, כל שחקן על מורכבותו הפנימית והאינטרסים השונים והמנוגדים: קפריסין, שמחרימה את "קפריסין הטורקית", נתונה תחת איום טורקי שאינו מכיר בגבולותיה הימיים- הכלכליים; לבנון שסועה בין אוכלוסייה נוצרית-מארונית, אוכלוסייה מוסלמית- שיעית, אוכלוסייה מוסלמית-סונית ואוכלוסייה דרוזית וכן אוכלוסיית פליטים סורים, ומצויה בשיתוק פוליטי ובתהליך התעצמות פוליטי של החיזבאללה; ואילו ישראל מצויה רשמית במצב לוחמה עם לבנון מאז 1948 ; בין הצדדים אין יחסים דיפלומטיים, ולמעשה לבנון אינה מכירה במדינת ישראל שמבחינתה היא "הכוח הכובש" או "הישות הציונית".
שטח המריבה
בינואר 2007 חתמו לבנון וקפריסין על הסכם לחלוקת גבולות המים הכלכליים שבין שתי המדינות. לפי ההסכם, הגבול הימי הכלכלי בין שתי המדינות הוא קו העובר בין שש נקודות הפרוסות מדרום לצפון, כאשר הנקודה הדרומית מכונה Point 1" " . קפריסין אשררה את ההסכם ב - 2009 , אולם לבנון נמנעה מלעשות כן כדי שלא להרגיז את טורקיה, אשר אינה מכירה בכל הסכם הקשור למים הכלכליים הקפריסאיים ושאינו כולל את זכויותיה של קפריסין הטורקית.
במאי וביולי 2009 וכן באוקטובר 2010 , לבנון הגישה למזכיר הכללי של האו"ם רשימת קואורדינטות המהוות מבחינתה את גבולה הימי הכלכלי, והן שונות מהנקודות שסוכמו בינה לבין קפריסין.הרשימה הלבנונית כוללת שתי נקודות נוספות (על אלו שאותן סיכמה עם קפריסין) – נקודה 23 בדרום (כלומר באזור הגבול עם ישראל) ונקודה מספר 7 בצפון.
בדצמבר 2010 הגיעו ישראל וקפריסין להסכם ביניהן לחלוקת השטחים הימיים הכלכליים בין שתי המדינות, שנערך למעשה באותה המתכונת. בין הצדדים שורטט קו גבול ימי העובר בין 12 נקודות הפרוסות מצפון לדרום. הנקודה הצפונית בקו הגבול הימי קפריסין-ישראל היא הנקודה הדרומית בקו הגבול הימי שסוכם בין לבנון לקפריסין, באופן שלמעשה הגבול הימי-הכלכלי בין ישראל לקפריסין מתחיל ב Point 1- הידועה, ונמשך דרומה.
הגבול הצפוני של המים הכלכליים של ישראל הוא קו הגבול הדרומי של המים הכלכליים הלבנוניים, כפי שקו גבול זה סוכם בין לבנון לקפריסין
בדרך זו, יוצא כי הגבול הצפוני של המים הכלכליים הישראלים הנו אותו קו גבול דרומי של המים הכלכליים הלבנוניים, כפי שקו גבול זה סוכם בין לבנון עצמה לקפריסין. ביולי 2011 הפקידה ישראל בידי המזכיר הכללי של האו"ם את רשימת הקואורדינטות המהוות מבחינתה את גבולות האזור הכלכלי-הימי השייך לה כמדינת חוף. כפי שעולה ממסכת המכתבים והפניות ששלחה כל אחת מהמדינות למזכיר הכללי של האו"ם במהלך השנים שחלפו, ניתן למפות את גדר המחלוקת ושטח המריבה בין ישראל ללבנון, באופן הבא: בעוד שמדינת ישראל טוענת כי הגבול הכלכלי הצפוני שלה נמתח מ Point 1- במערב (בים) אל נקודה ספציפית בקו החוף בראש הנקרה (המכונה נקודה 31 ), הרי שלבנון טוענת כי הגבול הכלכלי הדרומי שלה נמתח מנקודה מספר 23 במערב (בים) אל נקודה ספציפית בחוף ב"ראס נקורה" שהיא נקודה מספר .B1
בפועל, על החוף, המרחק )צפון-דרום) בין נקודה 31 הישראלית לבין נקודה B1 הלבנונית הוא כ- 21.55 מטרים בלבד, ואילו בעומק הים המרחק )צפון-דרום) בין Point 1 הישראלית-קפריסאית )לבנונית) לבין נקודה 23 הלבנונית הנטענת הוא כ - 12.60422 ק"מ. כך נוצר שטח מריבה ימי ששטחו הכולל הנו כ - 860 קמ"ר.
שטח מריבה זה כולל את האזורים המכונים בלוק 1, בלוק 2 ובלוק 3 במפת רישיונות הפקת הגז של משרד האנרגיה הישראלי משנת 2016 , ובשפה הלבנונית אזורי המריבה הנם בלוק 8, בלוק 9 ובלוק 10.
על פניו, לכאורה, לפי מפת הרישיונות לאיתור ולהפקת שדות נפט וגז שאותה מציג משרד האנרגיה, הרי שלא מתקיימת בפועל פעילות הפקה וחיפוש באזור המריבה – בבלוקים 1, 2 ו 3 . המאגר הקרוב ביותר לאזור מריבה זה הנו מאגר "כריש" או "כריש צפון" המפותח על ידי חברת אנרג'יאן גז ונפט ( Energean Oil & Gas), שמפיקה גם את מאגר "תנין", ולצדו אזור רישיון ימי לחיפושי נפט "אלון , "D /367 שניתן ב - 2009 לחברת נובל אנרג'י, דלק קידוחים ואבנר חיפושי נפט ושהוארך מעת לעת עד לתקופה המקסימלית בחוק – שבע שנים, עד מרץ 2016 .
החלטה בערעור בעניין רישיון "אלון D" חושפת כי הממונה על הנפט הורה לבעלות הרישיון לא לקדוח בשטח הרישיון לבקשת משרד החוץ, משרד הביטחון והמל"ל, אשר מנימוקים מדיניים וביטחוניים רצו להימנע ממחלוקות בדבר תיחום המים הכלכליים של ישראל עם מדינת אויב (לבנון). התוצאה היא שבחלוף שבע השנים – משלא בוצעו חיפושי נפט ולא אותרה כל תגלית, ומשלא ניתן היה להאריך יותר את תוקף הרישיון, קבע הממונה על חיפושי נפט כי תוקף הרישיון פג.
ערר שהגישו בעלות הרישיון נדון והוכרע על ידי שר האנרגיה דאז יובל שטייניץ, שקבע כי מאחר שבעלות הרישיון קיבלו הנחיה לא לבצע קידוחים באזור הרישיון, ומאחר שמהות הרישיון היא ביצוע קידוחי ניסיון, הרי שלא ניתן לזקוף לחובת בעלות הרישיון את העובדה כי לא עלה בידן לאתר תגליות נפט באזור "אלון D". לכן קבע שר האנרגיה כי בתקופה שבה נאסר על בעלות הרישיון לבצע קידוחי ניסיון, תוקף הרישיון למעשה הוקפא ולא התקיים. בכך מלמדת ההחלטה כי האיסור הממשלתי הוטל ביוני 2013 וכתוצאה מכך, תקופת הרישיון מוארכת ב – 32 חודשים. אולם אחד מתנאי הארכת הרישיון, לפי החלטת שר האנרגיה, הוא כי בעלות הרישיון יכירו בכך שכיום ועד להודעה חדשה מתקיימות באזור נסיבות של מניעת קידוחים.
הטענה הלבנונית לעניין המיקום של נקודת הגבול הימי בקו החוף מסתמכת על סימון הגבול בין אנגליה לצרפת שנעשה ב 1923-
עם זאת, העמדה הלבנונית, כפי שהוצגה במכתבה מינואר 2018 אל המזכיר הכללי של האו"ם, היא כי פעילות הקידוח באזור כריש ואלון D עשויה לגרוע ממשאבים המצויים במדף היבשתי התת-ימי הלבנוני (שבאזור המריבה), ועל כן במכתבה זה היא מצאה לנכון להזהיר את חברת Energean Oil & Gas לבל תתיימר לנצל את המצב ולקחת באמצעות פעילות קידוח מהמשאבים המצויים במדף זה.
כדי למקם את האינטרסים הכלכליים בהקשר הראוי, יצוין כי לפי ההודעה של Energean באפריל 2019 בלונדון, ההערכה העולה מקידוחי הניסיון שביצעה במאגר כריש היא כי כמות הגז הטבעי שאותה ניתן להפיק מהמאגר נעה בין BCM 28 ל- 42 BCM . לפי הודעות שפורסמו קודם לכן בעיתונות הישראלית, Energean חתמה על הסכמי אספקה עם גופים שונים במשק הישראלי לאספקת שנתית של יותר מ-4 BCM גז טבעי ממאגרי כריש ותנין.
ירושה אימפריאלית
הטענה הלבנונית לעניין המיקום הקובע של נקודת הגבול הימי בקו החוף (נקודה B1 הנטענת) מסתמכת על סימון הגבול בין אנגליה לצרפת שנעשה ב - 1923 על ידי ועדה משותפת בראשות הקצינים פולה (Paulet) הצרפתי וניוקום Newcombe) ) האנגלי, שלפי הטענה הלבנונית אומץ בהסכמי שביתת הנשק לאחר מלחמת השחרור, ממרץ 1949 .
לוועדת פולה-ניוקום קדמו כמה שנים של מו"מ בין אנגליה לצרפת שהחלו בשנת 1919 , בשיחות השלום שלאחר מלחמת העולם הראשונה. זאת, לאחר שאנגליה נוכחה כי בפועל התרומה הצרפתית למאמץ המלחמתי לא הייתה כמצופה עת שנחתם הסכם סייקס-פיקו המפורסם במהלך המלחמה בשנת 1916 , וכי ישנן נסיבות ואינטרסים – כגון הצהרת ממשלת בריטניה כפי שהובאה על ידי שר החוץ ארתור ג'יימס בלפור בדבר הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה, היישוב היהודי הקיים בגליל והצורך להבטיח מקורות מים ליישוב זה – אשר מצריכים הגדרה אחרת של הגבול בין אזורי השליטה האנגליים לצרפתיים )למעשה, עמדת הפתיחה הבריטית בדיוני המו"מ עם הצרפתים הייתה אימוץ המפה התנ"כית בדבר מלכות ישראל מ"דן ועד באר שבע" ומיקום הגבול בנהר הליטני ומזרחה עד למורדות החרמון).
בשנת 1923 אימצו צרפת ואנגליה את מסקנות ועדת פולה-ניוקום בדבר מיקום קו הגבול בין אזורי המנדט הבריטי והצרפתי בפלשתינה ולבנון. אולם בפועל חברי הוועדה סימנו את קו הגבול בשטח עצמו בסימונים ארעיים – כגון גלי אבנים, ובכתובים – במפות צבאיות בקנה מידה של 1:100,000 , באופן שאינו מאפשר לזהות במדויק כל אחת ואחת מנקודות הגבול בין המדינות.
במרץ 1949 חתמו ישראל ולבנון על הסכם שביתת נשק שבמסגרתו פינתה ישראל 14 כפרים שאותם כבשה במהלך מלחמת העצמאות בשטח שהשתרע עד לליטני, ואילו צבא לבנון פינה את ראש הנקרה. גבולות הסכם שביתת הנשק התבססו על גבול שאותו סימנה ועדת פולה-ניוקום. אלא שהסכם שביתת נשק הוא מטבעו הסכם ארעי בין שתי מדינות המצויות במצב מלחמה, ואינו מהווה קו גבול מוסכם ומחייב בין שתי מדינות המכירות זו בזו. כך יוצא שבכל הקשור לנקודת קו החוף הלבנונית, הטענה הלבנונית נסמכת על נקודת גבול נטענת שסימונה אינו ודאי וממילא שלא סוכמה כגבול סופי ומחייב אל מול המדינה השוכנת מדרומה )שבה היא כלל אינה מכירה); ובכל הקשור לנקודה הימית הלבנונית, הרי שזו נקודה הסותרת את נקודת הגבול שסוכמה בין לבנון לקפריסין בהסכם שאושרר על ידי קפריסין, וכל סטייה ממנו היא גם על חשבון השטח הכלכלי הימי של קפריסין.
קושי נוסף הניצב בפני לבנון הוא העובדה הפשוטה שלפיה ישראל (בניגוד ללבנון וקפריסין) מעולם לא אישרה את אמנת UNCLOS
קושי נוסף הניצב בפני לבנון הוא העובדה הפשוטה שלפיה ישראל (בניגוד ללבנון וקפריסין) מעולם לא אישרה את אמנת UNCLOS , ולכן כמי שאינה חברה באמנה לכאורה לא ניתן לזמן אותה למי מהמוסדות השיפוטיים האמורים באמנה. עם זאת, מדינת ישראל צריכה לקחת בחשבון כי בהקשר זה "לא לעולם חוסן", שכן ישראל עצמה הכריזה על השטח הכלכלי הימי שלה ומפיקה ממנו משאבים בהתאם להוראות האמנה, והוראות האמנה הנן גם משפט מנהגי בינלאומי. כדאי לזכור גם כי במקום בלוק 1, בלוק 2 ובלוק 3 שבאזור המחלוקת, מתוך מפת רישיונות לאיתור והפקת שדות גז ונפט – משרד האנרגיה אחר ובהקשר אחר, כפה בית המשפט הצרפתי על ישראל את הליך הבוררות עם חברת הדלק הלאומית האיראנית, בנימוק שהסירוב הישראלי להקים טריבונל בוררות בנסיבות שבהן הצדדים לא מיצו את הליך ההידברות המקדים המחויב לפי החוזה שבין הצדדים יהיה "" Denial of Justice ("צינור הקשר", "המטען", גיליון 145 , נובמבר 2013 ).
אולם, דומה כי המכשול המרכזי הניצב בפני לבנון הוא העובדה הפשוטה כי בעוד שהאמנה מבוססת על עקרונות של הכרה הדדית ושיתוף פעולה ומחייבת את הצדדים לפעול "ברוח של הבנה הדדית ושיתוף פעולה", הרי שלבנון אינה מכירה בעצם קיומה של מדינת ישראל ומכנה אותה Occupying Power )כוח כובש).
נייר עמדה מלומד מטעם מכון המחקר (CSI Common Space Initiative) שמקום מושבו בביירות, שפורסם ב - 2014 והופק במימון שגרירות נורבגיה בלבנון ומכון Berghof Foundation שבברלין (העוסק בפישור סכסוכים מדיניים), מציע אמנם סקירה היסטורית ומשפטית של המחלוקת הלבנונית-ישראלית, וזאת מזווית מסוימת מאוד, אולם בכל הקשור לאפשרויות העומדות בפני לבנון, מנעד הפתרונות המוצע דל, ולמעשה מסתכם בכך ש"לאחר שיתוקנו הטעויות המשפטיות והטכניות בהסכם בין לבנון לקפריסין והסכם חדש ייחתם, לבנון תוכל לבקש שקפריסין תתקן את ההסכם שלה עם ישראל בהתאם, והתוצאה תהא כי בכך ישראל תכיר בגבול הימי הכלכלי הדרום-מערבי של לבנון דרך ההסכם עם קפריסין".
עד אז מציע נייר העמדה הלבנוני נקיטת פעולות כגון הגעה להסכם עם החברות המפיקות בגבול הימי הכלכלי הישראלי כדי להימנע מפעולות שיהא בהן גזל של הדלק והגז הלבנוני, והבעת מחאות בפני מוסדות האו"ם. כך יוצא שבעוד שהעמדה הישראלית כפי שהיא מוצגת בפני המזכיר הכללי של האו"ם הנה כי "ישראל פתוחה לדיאלוג ולשיתוף פעולה עם המדינות השכנות בקשר לגבול הצפוני של המים הטריטוריאליים והאזור הכלכלי הימי של ישראל, בהתאם לעקרונות המשפט הימי הבינלאומי", הרי העמדה הלבנונית היא ש"הניסיון הישראלי לגישור בנושא הגבול הימי הנו למעשה פוליטיזציה של הקונפליקט שתגרור את לבנון לשיחות ישירות אשר יתייחסו לנושא הרחב יותר של שלום באזור. זאת, בעוד שלבנון שבה וחוזרת על כך ששיחות ישירות בין הצדדים אינן אפשריות (Impossible) לאור הטינה שבין הצדדים, וכי שלום באזור כולל מרכיבים פלסטיניים ולא פלסטיניים". לכן, אם אכן יצליח הממשל האמריקאי להביא את לבנון לכדי ניהול מו"מ עם ישראל, יהיו אלה פריצת דרך וסטייה לבנונית ניכרת מעמדתה הרשמית השוללת כל הידברות שכזו.
בעוד שהאמנה מבוססת על עקרונות של הכרה הדדית ושיתוף פעולה, לבנון אינה מכירה בעצם קיומה של מדינת ישראל ומכנה אותה כוח כובש
מדיניות לעומת מציאות
לחובבי הציניות או הצביעות הבינלאומית ניתן בהחלטת להפנות זרקור לכך שממשלת נורבגיה ומכון גרמני מממנים לכאורה נייר עמדה לבנוני, שלא זו בלבד שאינו קורא לשיתוף פעולה אזורי עם ישראל, אלא שולל מפורשות את עצם האפשרות לדיאלוג ישיר עם ישראל בעניין הגבול הכלכלי- הימי, לנוכח ה"חשש" כי שיחות אלו יוליכו לשיחות על שלום אזורי.
האבסורד הוא שמבין שלוש המדינות – קפריסין, לבנון וישראל, האינטרס של לבנון להסדרה ולשיתוף פעולה כזה אמור להיות הגדול ביותר. שכן, מעבר לשיתוק הפוליטי הלבנוני שמקשה עליה בהפקת נפט וגז מהמים הכלכליים שלה, הרי שהמוצא היבשתי היחיד הזמין ללבנון לכיוון מדינות אירופה הוא זה העובר דרך סוריה הבלתי יציבה, בלשון המעטה. כך, פרויקט הולכה משותף דרך קפריסין ויוון, או מתקן הנזלת גז משותף שישרת את שלוש המדינות הוא בהחלט גם אינטרס לבנוני – אם בכוונת לבנון לנצל את משאבי האנרגיה שבקרקעית הים ולהיהפך למדינת מייצאת (ומשפיעה).
אם נאמץ את הגישה הכלכלית-מעשית הנושבת, למשל, מכיוונו של הבית הלבן, הרי שהמחלוקת בין ישראל ללבנון מתמקדת כאמור באזור ימי בשטח כולל של 860 קמ"ר שאפשר יהיה להפיק ממנו משאבי אנרגיה בעלי ערך כספי. הותרת האזור כאזור מריבה לא מפותח לא תתרום למי מהצדדים, ואילו פיתוח האזור בחלוקה זו או אחרת רק ישפר את המצב הכלכלי הנוכחי של שני הצדדים. לכן, אם יש נכונות להתכנס להליך פשרה, ישנם בנמצא מלוא המרכיבים לגיבוש הסכמה או פשרה שכזו. הבעיה כאמור היא בעצם הנכונות – שאינה קיימת מהצד הלבנוני, כמדיניות מוצהרת.
לארצות הברית, כמעצמה צורכת אנרגיה, ישנו אינטרס ביציבות אזורית שתאפשר הפקה של מקורות אנרגיה. על רקע כל המתואר כדאי לעקוב אם האינטרס והעניין האמריקאי ישתלבו עם אלה של יוון, קפריסין וישראל ויצליחו להוליך את לבנון להסדרה ואולי גם לשיתוף פעולה, עם מי שהיא מכנה "כוח כובש" ו"ישות ציונית". לידיעת העוסקים במלאכה, שלפי הפרסומים בתקשורת נערכים לסבב של ניסיון הסדרה נוסף בין כל המעורבים, ניתן להציג את הסיפור הבא שאותו מספרת רשות הטבע והגנים לבאי אתר נחל שניר (החצבני): בשנת 1947 החלה חברה אמריקאית להקים את קו ה"טאפליין" ( Trans-Arabian Pipeline ) שנועד להעביר נפט מערב הסעודית ללבנון. הקמת מדינת ישראל שיבשה את התוכנית המקורית להעביר את הצינור לנמל חיפה, וכחלופה הוסט נתיב הצינור למסלול חלופי שעבר דרך רמת הגולן (אז בשליטה סורית) ומשם לנמל צידון. בזמן הקמתו בשנת 1950 היה הטאפליין צינור הנפט הגדול בעולם, שבשיאו העביר חצי מיליון חביות נפט ביום דרך ערב הסעודית, סוריה, ירדן ולבנון.
הותרת האזור כאזור מריבה לא מפותח לא תתרום למי מהצדדים, ואילו פיתוח האזור בחלוקה זו או אחרת רק ישפר את המצב הכלכלי שלהם
לאחר ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים, יצא ש - 47 ק"מ מהצינור שעברו ברמת הגולן היו תחת שליטה ישראלית. למרות זאת, ישראל אפשרה את המשך פעילות הקו שעבר בשטחה וזה המשיך לפעול עד שנת 1976 (עד אשר איבד את הבכורה לטובת שיט מכליות דרך תעלת סואץ). מי שרוצה יוכל למצוא בטאפליין תקדים עבר לשיתוף פעולה (אמנם פסיבי) שכלל למעשה את סעודיה, ירדן, סוריה, לבנון וישראל, וגם זאת בהקשר של ניצול והפקה של מקורות אנרגיה. ימים יגידו אם ההיסטוריה בהקשר זה תחזור על עצמה.
* הכותב הוא מנהל מחלקת ספנות בג'ון הריס ושות'
* תוכן הכתבה כללי בלבד ואינו מהווה חוות דעת משפטית
