הדברים הומחשו ביתר שאת כאשר בשנת 1924, המשתתפים בוועידת האג, שכללו נציגים של בעלי המטען והמובילים, הסדירו ביניהם את חלוקת הסיכונים בכללים שנודעו כ"כללי האג", ולימים עודכנו ל"כללי האג-וויסבי", שתיאורם כדלקמן:
"המובילים אחראים לאובדן או לנזק שהם בשליטתם הישירה (מתוארים לעתים כ- commercial fault), כגון כשירות השיט של האונייה או צוותה בתחילת המסע הימי. הם אינם אחראים לנזקים והפסדים הנובעים מסיבות אחרות, כולל מעשיהם של רב-החובל והצוות במהלך המסע הימי ("nautical fault")...
"חלוקת האחריות בין המוביל לאונייה, מצד אחד, ובין בעלי האינטרסים במטען, מצד שני, יוצרת ודאות ומספקת בסיס נהיר שעליו הצדדים יכולים לבסס את הסדריהם הביטוחיים ומבטחיהם יכולים לקבוע את הפרמיות" (מתוך Tasman Orient v. New Zealand, בית המשפט העליון בניו זילנד).
פגם ב"סדר הדברים הטבעי"
כאשר נציגי חברת E.D SASSON & Co. פתחו את מכסי 70 התיבות ובהן 3.5 מיליון סיגריות שהגיעו ליעדן בבגדד, הן נראו במבט ראשון כלפי חוץ כתקינות. אולם לא עבר זמן רב וחשכו עיניהם: כל שכבת הפח הפנימית של כל תיבה שבה היו 50 אלף סיגריות הייתה חלודה מבפנים ומבחוץ והסיגריות עצמן – ללא יוצאת מהכלל – עטו שכבת עובש.
היה זה אי שם בסביבות שנת 1920 לערך, ולמזלה של חברת SASSON הנ"ל, המטען בוטח אצל חברת הביטוח Yorkshire Insurance, שהוקמה 100 שנים קודם לכן, ובאמתחתה פוליסת ביטוח למטענים שבהמשך לתיאור הכיסוי נגד "adventure and perils", כללה גם את הסיכונים בדבר "נזקי מים מתוקים (fresh water), טחב או עובש (mould or mildew)" כסיכונים המבוטחים.
הסיגריות עצמן נארזו בקופסאות של 10 יחידות האחת, ונארזו בתיבות האמורות שכוסו מבפנים בשכבת פח מצופה בדיל (tin) דקה, שהפכה את התיבות לאטומות לחדירת אוויר (air tight). בדרך זו נשלחו התיבות מגלזגו הקרירה לבצרה החמה, שם נפרקו והובלו דרך הנהר לבגדד.
מתברר שבאופן טבעי משייטים באוויר נבגים למיניהם, וכאשר הם באים במגע עם טבק ומוצאים אצלו רטיבות וחום במידה מספקת, הם מתפתחים לכדי עובש וטחב, שהם למעשה צמח מיקרוסקופי (ויש שיוסיפו קטן וחביב). עוד התברר כי אם מאן דהו אורז סיגריות, הרי שיש בהן הנבגים האמורים, או שכאשר הן נארזות בתיבות שיש בהן אוויר, יכולים להיות נבגים באוויר זה, ומאחר שבסיגריות יש רטיבות מובנית כלשהי, אם הן נשלחות לאזור אקלימי חם – הא לכם החום הנדרש לצורך התפתחות העובש והטחב.
לכן, כאשר SASSON תבעה את המבטחת, אין להתפלא כי זו טענה את שתי הטענות הבאות: האחת – "ביטחנו נגד עובש וטחב שהם תוצר של נזק (casualty), לא אלה שהם תוצאה טבעית של העובר על מטען סיגריות הנשלח לבגדד (ordinary wear and tear)"; השנייה – "אם נגרם נזק של טחב ועובש למטען, הרי שהוא נגרם כתוצאה מפגם מובנה – inherent vice (פגם "מטבע הבריאה") שיש בסיגריות המבוטחות – ואנו לא מבטחים נגד פגם מטבע הבריאה".
בדבריה אלה כיוונה חברת הביטוח לכללים שהוצגו בפסק הדין שלפיהם "ביטוח מכסה סיכון (risk) ולא ודאות (certainty), הכיסוי הוא בעבור אירוע חיצוני (from without) ולא בעבור אירוע שהנו תוצאה של ההתנהגות הטבעית של נשוא הביטוח בנסיבות שבהן הוא מובל", או, במקום אחר שם – "המטרה של ביטוח הנה לספק הגנה נגד מקרי סיכון וסכנות שיכול שיתרחשו ויכול שלא; הביטוח אינו חל כאשר האובדן או הנזק יתרחש באופן בלתי נמנע בסדר התרחשות הדברים הטבעי" (מתוך מקרה Paterson v. Harris שהוצג שם – שעניינו נזק שנגרם לכבל כתוצאה ממי ים).
עקרונות אלו באים לידי ביטוי גם ב"סעיפי המכון" (INSTITUTE CARGO CLAUSES (A)), ולפיהם גם ביטוח נגד "כל הסיכונים" ("all risks") אינו חל למשל על "ordinary wear and tear ", אריזה בלתי נאותה, נזק שנגרם כתוצאה מפגם מובנה או טבעו של נושא הביטוח, המנויים בסעיפים החריגים (Exclusions) בינות לחריגים נוספים.
הערעור נדחה
מכאן, שככל שאירוע הטחב והעובש במטען סיגריות הנארז ומובל ליעד חם בדרך האמורה הנו בלתי נמנע בהיותו מתפתח באופן טבעי מנסיבות המקרה וההובלה, הייתה לחברת הביטוח הגנה טובה נגד תביעת תגמולי הביטוח, שכן הגם שלשון הפוליסה כיסתה מפורשות אירועים אלה, לשיטתה לא ניתן לחייבה במתן פיצוי ביטוחי בעבור אירוע בלתי נמנע.
אולם, בפועל, לצידה של חברת SASSON עמדו שני הממצאים הבאים: האחד, עלה בידה להוכיח שהטבק שבסיגריות יובש עד לכדי דרגת לחות שאינה עולה על 14% בהכנת הסיגריות, וכי הן נשלחו עם תחולת לחות זו ולא מעבר לה; והשני, עדותו של ג'נטלמן הקשור לחברה המייצאת כמות של 50 מיליון סיגריות בשנה, שהעיד כי כאשר הסיגריות נארזות ונשלחות בדרך האמורה, כאשר תכולת הלחות שלהן הנה 14% או פחות, הן מתקבלות ביעדן ללא כל לחות ועובש.
נקבע שדי בשני ממצאים אלה כדי להדוף את הטענה כי הטבק והעובש התפתחו כתוצאה מ-inherent vice. נוסף על אלה, שימת לב ניתנה גם לכך שכיסוי הפח מצופה הבדיל הפנימי של התיבות הראה חלודה הן מצדו הפנימי והן מצדו החיצוני, מה שאפשר את חדירת הלחות אל תוך התיבות עצמן, שגרמה להתפתחות הטחב והעובש.
לכן, קבעו שופטי בית הדין לערעורים (Court of Appeal) שמאחר שאין בכוונתם להתערב בממצאיו של שופט הערכאה הדיונית, הרי שלפי ממצאים אלה אין מדובר בעובש ובטחב שהתפתחו מ"טבע הבריאה", כי אם בסיכון המכוסה על ידי הפוליסה, וערעורה של Insurance Yorkshire נדחה. בפסק דינה של הערכאה הדיונית, השופט רוץ' (Mr. Justice Roche) חייב את המבטחת בתשלום פיצוי בסך 2,791 ליש"ט, 8 שילינג ו-8 פני, בגין נזקי העובש למטען.
פיצוי ונזיפה בצדו
מקרה נוסף מאותה תקופה עסק אף הוא בנזקי לחות ועובש: מדובר במשלוח של כובעי נייר שלא היו אלא וריאנט זול של "כובעי פנמה", שנשלח מיפן ללונדון מדצמבר 1920 עד פברואר 1930 בכמה אוניות. לגבי שתיים מאלה, המשלוח ניזוק בחלקו באונייה האחת ובאופן מלא באונייה האחרת, ובאופן ש-893 תריסר כובעים נמצאו מעופשים (mouldy), בעוד שרוב המטען שנשלח באוניות האחרות הגיע תקין.
הליך ייצורם של אלה, כפי שתואר על ידי בית המשפט ולא בכדי, כלל עיבוד עץ ושבבים לכדי נייר בסלילים העוברים הליך ציפוי, ולאחר מכן נארג באתר המצוי בפורמוזה (טייוואן כיום) ומשם נשלחו ליפן, ומשם הלאה. העובש היה כלול בכיסוי הביטוחי נגד fresh water damage (שכלל גם כיסוי נגד נזקי מי ים).
בית המשפט קבע שהכובעים כשלעצמם מהווים כר שעליו עובש עשוי להתפתח. עם זאת, בית המשפט הוסיף וקבע שהעובש לא יתפתח, אלא אם כן יתרחש אירוע חיצוני שיגרום לכך. העדויות שלפיהן שאר המשלוחים הגיעו במצב תקין הן באותו סתיו והן זה 20 שנים, הביאו את בית המשפט לדחות את טענת חברת הביטוח שנפל פגם בייצור הכובעים המתואר שהביא לרטיבות שאפשרה את התפתחות העובש.
לצד הקביעה שלפיה לו העובש היה מתפתח כתוצאה מלחות אטמוספירית, הרי שלא היה חל כיסוי ביטוח, מכיוון שלחות אטמוספירית הנה מצב טבעי שהטובין אמורים לסבול ממנו ולהתמודד איתו ולא סיכון מבוטח, שם בית המשפט את ליבו לכך שהתיבות (cases) שבהן נשלחו הכובעים ושתחת הנחייתו נבדקו בקפדנות והושמו תחת מיקרוסקופ, נרטבו במהלך המסע, וליתר דיוק, במהלך המתנתן ברציף נמל המוצא או בדוברת השירות שהובילה אותן לאונייה (lighter). בית המשפט קבע כך בין השאר לנוכח מופעי החלודה בחורי המסמרים ובסרט שעטף את התיבות.
רטיבות זו – שאינה מגיעה לכדי running water, היא שיצרה את הלחות שעודדה את התפתחות העובש בכובעים, ולכן בשל היות הרטיבות אירוע חיצוני שגרם לנזק כתוצאה מהסיכון המבוטח, התביעה נגד המבטחת New Zealand Insurance באותו מקרה התקבלה. מאחר שההפרש בין שווי הטובין הניזוקים בעת ההגעה (12 שילינג לתריסר כובעים) לבין שוויים כתקינים (sound arrived value), נע בין 9 שילינג ל-9 שילינג ו-6 פני, בית המשפט פסק שעל המבטחת לשלם 400 ליש"ט פיצוי (מבלי להידרש לסכומי שילינג ופניס). מכיוון שבהליך עצמו היה עיסוק רב ומיותר במסמכים, בעוד שעיקר ההליך הינו ראייתי, קבע בית המשפט שהוא אינו פוסק ריביות על הסכום הנ"ל, תוך שהוא מותח ביקורת על עיסוקם של הצדדים ב-shadow of documents. נראה כי לצד הקביעה שלפיה כיסוי ביטוחי אינו ניתן נגד מהלך טבעי של הדברים, גם היבט זה של ניהול הליכים משפטיים לא השתנה במרוצת השנים.
מוביל ביש מזל
שאלה זו של "מטבע הבריאה" רלבנטית לא רק למבטחים, כי אם גם למישור שבין בעלי מטענים למובילים. שכן, על החסינויות וההגנות הניתנות למוביל הימי ולכלי השיט לפי כללי האג-וויסבי, הרי שהוא לא יהיה אחראי לנזקים הנובעים מתוך – "פגם, תכונה או לקוי הטבועים בטובין גופם", "אריזה בלתי מספקת", וכן "פגמים נסתרים שאין אפשרות לגלותם בזריזות מספקת", וזאת נוסף על החסינות הכללית מפני "כל סיבה אחרת שלא באשמתו או בהשתתפותו הממשית של המוביל" (כל אלה בפרק IV לכללי האג-וויסבי שכותרתו "זכויות וחסינויות").
במקרה נוסף, משלוח של פולי קפה מקולומביה לברמן, שהומכל ב-20 מכולות והובל בכמה אוניות שבבעלות אותו המוביל הימי בין ינואר לאפריל 2012, עבר שטעון בפנמה, נפרק ברוטרדם, המבורג וברמרהאבן, ומשם הובל ליעדו הסופי ברמן. בעת פתיחת המכולות נמצא שהקפה ספג מים כתוצאה מהתעבות (condensation) ב-18 מתוך 20 המכולות. טענת בעלי האונייה הייתה שקפה טומן בחובו פגם מטבע הבריאה (inherent vice) שאינו מאפשר לו לעמוד בפני רמות התעבות רגילות הנוצרות במכולות באופן טבעי בעת מעברן מאקלים חם לקר.
המקרה הגיע עד פתחו של בית המשפט העליון (Court) האנגלי, שקבע את הדברים הבאים. קפה, כך נקבע, הנו חומר היגרוסקופי – הוא סופח, מאחסן ופולט לחות, כמצב נתון. ניתן לשלח אותו במכולות שבהן מערכת אוורור ובכאלה הנטולות מערכות אלה. כאשר הקפה מובל מאזור חם לקר כמו במקרה הנוכחי, הוא פולט לחות לדפנות המכולה, ונוצרת בהן התעבות שהובילה לנזק הנוכחי.
לפיכך, כאשר הקפה נשלח במכולות נטולות אוורור (שהן חלופת המשלוח הזולה יותר), יש לצפות את דופן המכולות מבנים בכיסויי קרטון שיספוג את הלחות – מסוג נייר "Kraft". ככלל, מלאכת ההמכלה אינה נעשית על ידי המוביל הימי, והוא מקבל לידיו מכולה סגורה מבלי שיש בידיו מידע ממשי על פרטי המטען והאופן שבו הומכל.
כך, אם יסתייג המוביל בשטר המטען בהתאם בהסתייגות שאינה סטנדרטית כי אם מועילה, הרי ששטר המטען לא ישמש נגדו כראיה לכאורה בכל הקשור להסתייגויות שאותן העלה (שאם לא כן יידרש המוביל הימי להתגבר על כוחו הראייתי של שטר המטען בהבאת ראיות נגדיות). אולם לרוע מזלו של המוביל במקרה זה, הוא נטל על עצמו את המכלת המכולות כפי שנלמד משטרי המטען מסוג "LCL/LFL".
לפיכך, כדי לבוא בגדרי טענת ה-inherent vice, היה על המוביל הימי להראות שהוא מצדו נהג באחריות סבירה (reasonable care) בעת טיפולו במטען וכי הנזק התרחש למרות זאת; או כי לא משנה מהם הצעדים הסבירים שהיו ננקטים בעת הטיפול במטען כדי להגן עליו מפני הנזק, הללו היו נכשלים לנוכח תכונות המטען הטבועות בו (inherent propensities).
לרוע מזלו הנוסף של המוביל הימי, בית המשפט קבע כי בכל הקשור לארגון מטען קפה והמכלתו, הייתה פרקטיקה מקובלת של כיסוי דפנות המכולות מבפנים בשתי שכבות נייר במשקל/עובי של 80 גרם/ס"מ האחת, או לחלופין בשכבה אחת במשקל/עובי 125 גרם/ס"מ. אולם, במקרה הנוכחי לא עלה בידי המוביל הימי להוכיח מתוך התצלומים שסיפק כי דפנות המכולות כוסו בשתי שכבות כאמור, כי אם אך בשכבה אחת.
מאחר שלא עלה בידי המוביל להוכיח שמשקל השכבה האחת שבה נעשה שימוש הנו אכן 125 גרם/ס"מ לפחות (אם כי משקלה הנו מעל 80 גרם/ס"מ), הרי שלא עלה בידו של המוביל הימי להוכיח כי המכולות כוסו כיאות, ואי לכך נקבע שלא עמד בחובתו שלפי הכללים – "לטעון יפה ובזהירות את הטובין המובלים, לטפל בהם, לסדרם, להובילם, לשמור ולהשגיח עליהם ולפרקם" (סעיף III 2.).
כדברי הסיכום של בית המשפט העליון: "על המוביל הנטל להוכיח שהוא נקט שקידה נאותה (due care) על מנת להגן על הטובין מנזק, לרבות שקידה נאותה להגן על המטען מנזק הנובע ממאפייניו הטבועים (inherent characteristics), כגון אופיו ההיגרוסקופי. בהיעדר ראיות באשר למשקלו של הנייר שבו נעשה שימוש, המסקנה הבלתי נמנעת היא שהמוביל כשל מלהוכיח שהמכולות כוסו כיאות".
אין פטור אוטומטי מאחריות
ניתן להיווכח אפוא, שמצד אחד, טובין אמורים להיות עמידים דיים על מנת לצלוח את מאפייני ההובלה הימית, כולל סביבה טבעית שאליה ייחשפו ולהתמודד עמם, ולא ניתן לקבל לא כיסוי ביטוחי ולא אחריות מובילים בעבור נזקים שיתרחשו באופן טבעי, כתוצאה מחשיפת המטען למאפייני סביבת ההובלה.
מהצד השני, תנועתם של טובין בהובלה ימית כוללת גם מטענים שמטיבם עלולים להיות "מועדים לפורענות", וזאת בהתרחש אירועים חיצוניים המקימים את תכונותיהם הטבעיות. עם זאת, אין משמעות הדבר שבאופן אוטומטי, כל אימת שהמטען מאופיין בתכונות רגישות כאלה, יהיו המבטחים והמובילים פטורים בגין נזק מטבע הבריאה, וככל שיחול אירוע חיצוני שכזה או ככל שהמטען לא יטופל כיאות גם בהתחשב בתכונותיו, יהיה מקום לבחינת אותו כיסוי ביטוחי ולאותה חלוקת אחריות בין מובילים למשתמשים – בחינה המלווה כשלעצמה את ההובלה הימית זה שנים.
E.D. Sasson & CO, LTD v Yorkshire Insurance Company, Court of Appeal, 18 June 1923; Whiting v. New Zealand Insurance Company, LTD, King's Bench Division, Nov. 14-16, 1932; Volcafe Ltd and Others v Compania sud Americana, [2018] UKSC 61.
* הכותב הוא מנהל משרד הריס ושות', משפט ימי ומסחרי
* האמור אינו חוות דעת ואינו ייעוץ משפטי